מי אני.

כרונולוגית אני כבר לא ילדה קטנה אלא אישה בת 38. כמו שכבר כתבתי בתיאור הבלוג, סובלת מהשמנת יתר כל חיי או כמעט כל חיי (מכיתה א). מעולם לא הרגשתי נוח עם הגוף שלי ולא השלמתי עם העובדה שאני שמנה ולא מסוגלת להתגבר על יצר האכילה שלי, על ההתמכרות שלי לאוכל. גם עכשיו כשאני חושבת על האפשרות להשלים עם הגורל שלי, המחשבה הזאת פשוט בלתי נסבלת עבורי. אני באמת מעדיפה להמשיך ולנסות כל מיני דברים מאשר להשלים עם זה שלעולם לא אצליח להגשים את חלום חיי ולהיות רזה, כלומר להגיע למשקל גוף תקין בהתאם לגובה ולמבנה הגוף שלי. אני לא מצליחה בדיאטות קודם כל בגלל שאני מן הסתם אוהבת נורא לאכול. הרי אוכל הוא דבר מאוד זמין, לפחות עבורי. גם עכשיו ברגע כתיבת שורות אלה אני חושבת קצת על אוכל, על מה אני אוכל עוד מעט. אני חושבת על המקרר בבית, אני חושבת על לרדת למטה לפיצוציה או למאפיה - בייחוד במוצאי שבת הערב כשנגמר הפסח ושוב יש חמץ. הפתרון ההגיוני ביותר עבורי (חוץ מלהשלים עם הגורל שלי כשמנה לכל החיים - כאמור מחשבה בלתי נסבלת עבורי!) הוא כמובן ניתוח קיצור קיבה. אני חושבת על האפשרות הזאת, היא בוודאי עדיפה בעיניי על להשלים עם הגורל אבל תמיד יש לי מחשבות על דיאטות, מחשבות על כך שהפעם אני אצליח לרזות באופן טבעי בניגוד לכל היגיון. מעבר לכך שאני יותר מדיי אוהבת לאכול, נראה לי שמה שעוד מקשה עליי בדיאטות או במעבר לאכילה מאוזנת זה שעם הכול ההרזיה לא מספיק חשובה בעיניי! עם כל זה שאני לא מסוגלת להשלים עם הגורל שלי, עדיין לרזות זה לא הדבר הכי חשוב לי! זה חשוב מאוד אבל לא הכי חשוב בעולם עבורי. יש לי עוד חלומות ושאיפות בחיים ואילו הייתי נאלצת להכריע בין להגשים אותן או להגשים את החלום שלי להיות רזה - יתכן מאוד שהייתי בוחרת להגשים את החלומות והשאיפות ההן ולא את החלום להיות רזה. אבל בעצם, זה אפילו לא תירוץ כי הרי אני ממש לא חייבת להקריב חלום אחד על מנת להגשים חלום אחר. אין פה עניין של או זה או זה. ההרזיה בוודאי לא באה ולא צריכה לבוא על חשבון חלומות ושאיפות אחרות.